<h1>כל בו הלכ' אישות סימן ע"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש להיות נושא אשה שיקנה אותה לו תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה. ומצות עשה של תורה שיקח איש אשה שתהיה מיוחדת לו לאשה לפרות ולרבות ותהיה כונתו בזה לקיום המין לא להנאת עצמו. ובאחד מג' דברים האשה נקנית אליו בכסף בשטר ובביאה. ואחר שנקנית באחד מג' דברים נקראת מקודשת כלומר שנאסרה לכל זולתו כהקדש ואם ירצה לגרשה שצריכה גט שהרי היא אשת איש גמורה. ואין האשה מתקדשת בכסף בפחות משוה פרוטה. וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האטלקי. וכבר ביארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה מכסף נקי.
<h2>דף ב:</h2>
ואין האשה מתקדשת אלא ברצונה אבל האיש מקדש בעל כרחו. והאב מקדש בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושיה עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן. כיון שבגרה אין לאביה רשות בה והרי היא ברשות עצמה. מקבלת קדושיה וכן אם נתארמלה מן הנשואין או נתגרשה שוב אין לאביה רשות בה ואפי' היא קטנה.
<h2>דף ה:</h2>
ואומר לה כשמקדש אותה הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני כדת משה וישראל ואם קדש בשטר כותב על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה או על העלה או על כל דבר הנרשם הרי את מקודשת לי וכו'. ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו שלא מדעת ואם קדש בביאה אומר הרי את מקודשת לי בביאה זו הרי את מאורסת לי או כיוצא בזה הלשון בבעילה זו ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה. וכתב הר"י ודין קדושי ביאה אין נוהגין עתה כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצות'. ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו שיהיה משמע הדברים שקנאה.
האשה שנתנה כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת וכן נתנה היא ואומר הוא. והר"ף ז"ל כתב אם לא באדם חשוב אבל אם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק.
והאיש שאמר הריני אישיך הריני בעליך וכיוצ' בזה אינה מקודשת כלל אבל כל לשון שהיא מכרת בו שקנאה הרי זו מקודשת כגון הרי את ארוסתי קנויה לי ברשותי זקוקה לי. לקוחתי. חרופתי. מקודשת. מיועדת. מיוחדת. עזרתי. נגדי. צלעתי. סגורתי. תפוסתי. תחתי. מקודשת מספק והוא שמדבר עמה על עסקי קדושי'. והר"ף ז"ל כתב ואהנך לישני דספק קדושין קאי אבל אלשני דקדושין ודאי אפי' בלא מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודם לכן מקודשת.
<h2>דף ו.</h2>
היה מדבר עמה על עסקי הקידושין ועמד וקדש ולא אמר לה כלום הואיל והיו עסוקים באותו ענין הרי זו מקודשת ואין צריך לפרש. וכן אין צריך לפרש אתם עדי אלא כיון שקדש בפניהם הרי זו מקודשת.
<h2>דף ו:</h2>
המקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשת ואפילו במלוה בשטר אבל בשטר חוב דאחרי' וכן במשכונות דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת ואפי' במלוה שהיא מחוייבת לו. והמקדש במלוה ובפרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת.
<h2>דף ח.</h2>
והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון עליו מנה אין כאן ואינה מקודשת. והר"ף ז"ל כתב וכן במקח לא קנה ובקרקעות ואי במטלטלי פשיטא דלא קנה דהא אין נקנין בכסף אפי' כשהן בעין אלא במשיכה.
<h2>דף ח:</h2>
האומר לאש' התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת.
<h2>דף ט.</h2>
המקדש בשיראין ואמר לה בחמשים זוז ונמצ' אחר כן שהוא שוה חמשים זוז מקודשת. ואמר רבינו תם דוקא שיראי אבל אבן טובה צריך שומא ודאית קודם. והר"ף ז"ל כתב ולכך אין מקדשין האשה בטבעת שיש עליו אבן עד שיסירו האבן.
טעם למה נהגו כל ישראל לקדש בטבעת שאין בו אבן או מרגלי' שלא תתן לבה אל המרגלית ותחשוב דהיא שוה דמים יקרים ויהיה הדבר להפך ונמצאו קדושיה קדושי טעות ונותן הטבעת באצבעה ואומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.
<h2>דף ט:</h2>
שטר קדושין שכתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת לפי שאינה מתקדשת אלא לדעתה שנ' והלכה והיתה והלכה לדעתה. והר"ף ז"ל כ' שאם נכתב שלא מדעת האשה אע"פ שקבלתו מדעתה אינה מקודשת.
<h2>דף יב:</h2>
ואומר לה כשמקדש אותה הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני כדת משה וישראל ואם קדש בשטר כותב על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה או על העלה או על כל דבר הנרשם הרי את מקודשת לי וכו'. ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו שלא מדעת ואם קדש בביאה אומר הרי את מקודשת לי בביאה זו הרי את מאורסת לי או כיוצא בזה הלשון בבעילה זו ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה. וכתב הר"י ודין קדושי ביאה אין נוהגין עתה כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצות'. ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו שיהיה משמע הדברים שקנאה.
ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ולא באחד משני דרכי' אחרים ואין מקדשין בביאה והמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות אע"פ שקדושיו גמורין. ואסור לאדם לקדש אשה בלא שדוכין או בשוק ואם קדש קדושיו קדושין ומכין אותו מכת מרדו'.
וכן אסרו רז"ל על איש שידור בבית חמיו שעזות פנים הוא לו. ולא יכנס עמו במרחץ ולא עם אביו ולא עם בעל אחותו. ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים יחד לבית המרחץ.
<h2>דף יג.</h2>
ומי שאין לו טבעת ואמר לחבירו השאילני טבעתך ואקדש בו אשה וקוצב לו דמים ואומר כך וכך הוא שוה ואחר כך מקדש בו האשה ומודיעה כמה הוא שוה אינו צריך להחזיר לו הטבעת למשאיל רק נותן לו דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל ע"מ לקדש בו אשה והרי קדשה. כך כתב ה"ר דוד פ"ב דמועד קטן [כ"ו ע"ב].
<h2>דף יט:</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות תנאו קיים על מנת שאין לך עלי עונה תנאו בטל.
<h2>דף מא.</h2>
מצוה שיהיה האיש מקדש יות' משלוחו וכן האש' שתתקדש בעצמה יות' משלוחה, ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו עד שתבגור מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. והר"ף ז"ל כתב והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין אנו לקדש אפי' קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם ז"ל ומהאי טעמא אנו כונסין נשים נדות ועושין חופה אפי' כשהן נדות רק שיהיו מודיעין לחתן אע"פ שבימיה' לא היו עושין כן. אך רבינו יחיאל מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות דשמא חיבת ביאה קונה ונמצאת החופה תלויה ועומדת ע"כ.
האשה עושה שליח לקבל קדושיה כשהיא גדולה וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו קודם שתבגר שהיא ברשותו. ואומר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך. ושלוחי קבלת הקדושין צריכין לעשותן בפני עדים. והאיש עושה שליח לקדש לו אשה ואינו צריך לעשותו בפני עדים שאם חזרו השולח והשליח אין צריכין עדים שהשליח נעשה עד. שליח איש שקדש אומר לאשה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה וכו'. ושליח אשה המקבל הקדושין אומר לו המקדש הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי בדבר זה והוא משיב לו קדשתי' לך או ארסתיה לך וכיוצא בלשונות אלו. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי פלונית בתך מקודשת לי וכו'. והוא משיב לו קדשתיה לך או ארסתיה לך וכו'. ואם לא השיבו כלום אלא שאמר הן או ששתק והם עסוקין בענין די. והכל כשרים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן.
ואין האשה מתקדשת אלא ברצונה אבל האיש מקדש בעל כרחו. והאב מקדש בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושיה עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן. כיון שבגרה אין לאביה רשות בה והרי היא ברשות עצמה. מקבלת קדושיה וכן אם נתארמלה מן הנשואין או נתגרשה שוב אין לאביה רשות בה ואפי' היא קטנה.
ולא יקדש אדם אשה עד שיראנ' וכן אין ראוי לאיש לקדש קטנה.
(כשם) [כל שכן] שאסור להסתכל בערוה מן העריות. ואסור לקרוץ לא בידיו ולא ברגליו או לרמוז בעיניו. וכן לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט בפניה אסור ואפי' להביט באצבע קטנה שלה כדי ליהנות אסור וכן לשמוע קול האשה או לראות שערה אסור. אבל מותר להביט בפני הפנויה בין בתולה בין בעולה שישאנה אם תשא חן בעיניו. אבל לא יסתכל בה דרך זנות. וכן מותר להסתכל באשתו נדה. לפי שכיון שהיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול. אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה.
<h2>דף מג.</h2>
היה מדבר עמה על עסקי הקידושין ועמד וקדש ולא אמר לה כלום הואיל והיו עסוקים באותו ענין הרי זו מקודשת ואין צריך לפרש. וכן אין צריך לפרש אתם עדי אלא כיון שקדש בפניהם הרי זו מקודשת.
כתב ה"ר יצחק האומר לב' צאו וקדשו לי אשה פ' הן הן שלוחיו הן הן עדיו. והר"ף ז"ל כתב וצ"ע אם נאמר כן גבי שלוחי האשה לקבל גיטה וקדושיה ע"כ.
<h2>דף מד:</h2>
נתקדשה שלא לדעת אביה קודם שתבגר אינה מקודשת ואפי' נתרצה האב ואפי' נתקדשה בפניו ובין היא ובין אביה יכולין לעכב.
קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדש' עצמה מקודשת מדרבנן ואפי' בעודה קטנ' וכי גדלה גדלי קדושיה בהדה. והר"ף ז"ל כתב אך ר"י אומר שאינה מקודשת בעודה קטנה ומותר לקיימה ואפי' מדרבנן כיון שיש לה אב ונפקא מינה דאפי' מיאון לא בעיא בעודה קטנה מכל מקום לא חשיבה ליה אצלו בזנות כיון דדרך אישות הוא ומותר לקיימה מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דאמר תגדלנו ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
המקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשת ואפילו במלוה בשטר אבל בשטר חוב דאחרי' וכן במשכונות דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת ואפי' במלוה שהיא מחוייבת לו. והמקדש במלוה ובפרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת.
<h2>דף נ.</h2>
כבר ביארנו שהאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה והשליח עושה שליח. והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת וכן בגירושין.
אין האשה מתקדשת אלא לאיש אחד אבל האיש מקדש כמה נשים ובלבד שיקדש בשוה פרוטה לכל אחד. והאחת מהן מקבלת קדושי כולן מדעתן או שליח אחר.
<h2>דף נא.</h2>
וקדושין שלא נמסרו לביאה הוו קדושין. והר"ף ז"ל פירש כיון שקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו היא הוו קדושין שלא נמסרו לביאה והוו קדושין כאביי וצריכות גט ע"כ.
<h2>דף נא:</h2>
ושנינו המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. והר"ף ז"ל כתב אבל הקטנות כולן בכלל ספק קדושין וצריכות גט כולן חוץ מן הבוגרת ע"כ. ואפי' עשאתו שליח. וכן אמר ר"ת באחד שקדש בתו ופירש איזו בת שארצה ואחר כך קדש סתם כי אותה ששדך קדש והאחרות אינן בכלל הספק. ואפי' הכי לא עבד רבינו תם עובדא להתיר האחרות בלא גט. וכתב הר"ף ז"ל וכן היה רבינו מאיר זצ"ל מחמיר הרבה מאד. ע"כ.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש באסורי הנאה אינם כלום. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת חוץ מדמי ע"ז שתופסת דמיה.
<h2>דף נח:</h2>
העושה שליח לקדש אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות וכן מכל דבר.
<h2>דף ס.</h2>
והמקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת בין שהיה התנאי בין מן האיש בין מן האשה ובלבד שיהיה התנאי כפול והתנאי קוד' למעשה והן קודם ללאו ודבר שאפשר לקיימו. פירוש התנאי האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום מקודשת מעכשיו. והוא יתן לה תוך הזמן שפירש. והר"ף זכרונו לברכה כתב ואם קבלה קדושין מאחר אינם כלום אפי' קודם קיום התנאי אינם כלום רק שיתקיים התנאי תוך הזמן שפירש דהאומר על מנת כאומר מעכשיו.
<h2>דף סה:</h2>
והמקדש בעד א' אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודי' וכתב בעל המנהל מסקנ' דשמעתא דרב כהנא אמר חוששין לקדושיו ורב פפא אמ' אין חוששין ולא נפקא לן הלכה כמי ואומר ה"ר אליעזר שראוי להחמיר אבל בלא עדים לכולי עלמא אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשרים. מיהו לכולי עלמא לא משתראי.
<h2>דף סו:</h2>
המקדש אחת מן השניות כגון חייבי לאוין או חייבי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין. ויבמה שנתקדשה לאחר הרי זו מקודשת מספק דנסתפק לחכמים אם הקדושי' תופסין ביבמה כגון חייבי עשה או אין הקדושין תופסין בה כחייבי לאוין כדאית' ביבמות [צ"ב ע"ב] ונחלקו בה רב ושמואל פרק האשה רבה ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו מ"מ עבר וכנס הרי זה מגרשה בגט. והר"ף כתב וצ"ע בספר מצות גדול מאי קאמר. המקדש גויה או שפחה אין כאן קדושין אלא הרי היא אחר הקדושין כמו שהיתה קודם הקדושין. ועבד וגוי שקדשו בת ישראל אין קדושיהן קדושין.
המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין (לא בחייבי לאוין ולא) בחייבי כריתות חוץ מן הנדה.
<h2>דף ע.</h2>
ואסור להשתמש באשה שתרחוץ לו פניו ידיו ורגליו ותציע מטתו בפניו ותמזוג לו כוס שמא יבא לידי הרהור עבירה. ואין שואלין בשלום אשה אפי' ע"י שליח.
<h2>דף עז.</h2>
וגם כן אסור לכהן ליקח חללה שנ' וחללה לא יקחו ואיזהו חללה הבאה מאסורי כהונה חלל בנו ובן בנו עד אלף דורות כולם חללים ובת שלהם פסולה לכהונה. אבל ישראל שנש' חללה בתו כשירה לכהונה. וכהנת מותרת ליש' חלל וגר שנש' גיורת בתו פסולה ואם נשאת מותר לקיימה כר' יוסי.
<h2>דף עח.</h2>
וג' חללים הם. חלל ודאי. חלל ספק. חלל מחלוצה. ותנאי' אחרונים נתנו עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים עכ"ל הרי ז"ל.
ואסור לכהן ליקח גרושה שנ' ואשה גרושה מאישה לא יקחו. ואמר רבא אינו לוקה עד שבעל וכשבעל לוקה ב'.
<h2>דף פ:</h2>
וכן אסור להתיחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה. וחתן שפרסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתיחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה ואפי' אינה ערוה. ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים. נמצא כל המיחד עם אשה שאסור להתיחד עמה בין ישראלית בין גויה מכין את שניהם מכת מרדות ומכריזין עליהם חוץ מאשת איש שלא להוצי' לעז על בניה. ומי שאשתו עמו מותר להתיחד עם כל אשה שאשתו משמרתו אבל בת ישראל לא תתיחד עם גוי אפילו אשתו עמו שאין אשתו משמרתו. ובעל ההשלמה כתב ואשת כהן שנתיחדה עם הגוי אינה אסורה בשביל כך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן בשביל כך. דדוק' אשה שנחבשה בידי גוים שבעל כרחה הוליכוה איכא למיחש שמא אנסוה אבל במקום שאינה מסורה בידו להיות שם על כרחה מותרת ע"כ.
לא תתיחד אשה עם אנשים הרבה אם אין שם אשתו של אחד מהן. ולא יתיחד איש עם נשים הרבה. אבל אנשים הרבה עם נשים הרבה אין לחוש ליחוד. היו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים. או אנשים מבפנים ונשים מבחוץ ופרשה אשה אחת לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים אסורים משום יחוד. ואפי' איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים אם אין אשתו עמו. ומותר להתיחד עם שתי צרות או עם שתי יבמות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת חמותה שחזקתן ששונאות זו את זו ואינן מחפו' זו את זו. וכן מותר להיחד עם אשה שיש עמה תנוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה לפי שזו לא תסתיר את סוד' ומותר להתיחד עם תנוקת פחותה מג' שנים שאינה ראויה לביאה. וכן אשה עם תנוק פחות מט' שנים. וכן אשת איש שהיה בעלה בעיר מותר להתיחד עמה לפי שאין לחוש לה שאימת בעלה עליה אבל אם היה גס בה שגדלה עמו או שהיתה קרובתו אסור וכל המתיחד עם האשה והיה הפתח פתוח לו לרשות הרבים אין בזה משום יחוד.
<h2>דף פא:</h2>
ואסור לנשק או לחבק ערוה מן העריות אף על פי שאין לבו גס בה בין גדולה בין קטנה חוץ מן האם לבנה והאב לבתו שמותרין לחבק ולנשק ולישן עמהם בקירוב בשר כל זמן שהם קטנים. הגדילו כגון הבן שנעשה גדול או הבת [גדולה] שיהיו להם שדים נכונו ושערך צמח או שהיתה הבת בושה לעמוד ערומה בפני אביה או האם בפני הבן או שנשאת הבת אף על פי שיהיו קטנים אין ישנים עמהם בקירוב בשר אלא זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו.
<h2>דף פב.</h2>
ומי שאין לו אשה לא ילמוד תנוקות מפני אמות הבנים הבאות לבית הספר וכן אשה לא תלמד תינוקות מפני האבות הבאים עם התנוקות לבית הספר. ואין המלמד צריך שתה' אשתו עמו בבית הספר תמיד.
ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. אבל אין מוסרין תינוק ישראל לכותי ללמדו ספר או ללמדו אומנו' לפי שכולם חשודים על הזכור.
